״את שנות ילדותי ביליתי בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שאבי היה מנהלו החינוכי. חייתי
בעולם פראי וחסר גבולות, בין בעלי חיים, מכונות וטרקטורים. החופש המוחלט לעשות הכל,
הטבע בהדרו – גן ענק של פירות וירקות מכל סוג ומין - רק לקטוף ולאכול. בנינו מבצרים
מחבילות קש, ארמונות מחומרי בנייה ש״סחבנו״ מהאורווה, מהרפת, הדיר והלול. היה לי ברור
שהטבע, האילתור וההמצאה הם הכיוון, וזאת היתה ההתחלה. החיים בטבע כיוונו אותי באופן
טבעי אל המסלול לאדריכלות נוף. ההחלטה לעבור ללימודי אדריכלות גובשה בלילה ארוך שהחל
בצניחת מילואים בתל כיסון ליד עכו, ועד ההגעה למורדות צפת לפנות בוקר.

"אחרי שסיימתי את לימודי התואר השני, פתחתי משרד
עצמאי, ואז החלו ההתמודדויות. תחרויות מימין ומשמאל -
מסע מרתק המלווה בהצצות וחוויות אל עולם האדריכלות
הממשי - בין השולחן, העיפרון והמכחול.
"הסקרנות המקצועית והידיעה שאתה לא יכול להסתמך רק
על עצמך, מובילה אותי לשיטוטים בארצות אחרות - פינלנד,
הולנד, ובמיוחד יפן - שבה אני מבקר מדי שנה. המדינה
המודרנית והמסורתית כאחת, מאפשרת לאדריכל מהשורה
חופש ביטוי רחב, ולי כתייר - להגיע לפרויקטים מככבים,
וכאלה שפחות. לצאת השכם בבוקר מטוקיו ולהחליף ארבע
רכבות – החל מ”רכבת קליע”, דרך קרון אחד בודד ואוטובוס
מקרטע המנחית אותך במוזיאון קסום של איזה אמן מקומי
בכפר נידח.
"ההשפעה המערבית שחדרה עמוק לאדריכלות היפנית,
מקבלת עיבודים מסורתיים או תרגומים מקומיים, ומאפשרת
ביטוי אישי לאדריכלים יצירתיים. כל זה בחריצות מובנית,
שאיפה למצוינות והתחברות מדהימה לטבע בארץ שבה
הטבע עושה כרצונו.